פסק-דין בתיק ע"פ 54708-12-12

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת י. פרדלסקי) בת"פ 4657/04. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין מיום 9.9.12 והן על חומרת העונש (עונש המאסר וקנס) שהוטל עליו בגזר הדין מיום 22.11.12.

2.         בישיבת יום 28.2.13 קיבל המערער את המלצתנו, וחזר מן הערעור על הכרעת הדין ולפיכך עומד להכרעתנו הערעור על גזר הדין בלבד.

כתב האישום :

3.         נגד המערער ו- 6 חברות נוספות הוגש ביום 26.6.05 כתב אישום מתוקן, אשר ייחס למערער, ולחברות אותן ניהל 4 אישומים. מתוך 6 החברות - 4 היו חברות הרשומות באיחוד עוסקים לצרכי מע"מ ונשאו מספר עוסק משותף.

באישום הראשון יוחס למערער ולחברה המייצגת ביצוע 13 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת או דו"ח הכולל ידיעה כאמור - עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), 13 עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך שהוצא לפי סעיף 38 לחוק מע"מ, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ ועבירה של ניוהל פנקסי חשבונות כוזבים במטרה להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מע"מ.

בהתאם לעובדות האישום הראשון במהלך חודש ספטמבר 2002 קיבלו המערער והחברה הלוואה בדרך של חשבוניות מס מבלי שהתחייבו לעשות עיסקה בגינן (חשבוניות פיקטיביות) בסכום של 15,860,464 ש"ח, כאשר סכום מס התשומות בגינן הסתכם ב- 2,438,665 ש"ח.

האישום השני מייחס למערער ול-3 חברות ביצוע 30 עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת, עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ ו- 5 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד שיש להגישו, עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ.

בהתאם לעובדות האישום השני, בתקופה שבין חודש ספטמבר 1998 לחודש ספטמבר 2003 הגישו המערער והחברות למנהל מע"מ דוחות תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות, בכך שצויין על גבי הדוחות סכומים הנמוכים מן הסכומים המתחייבים מנתוני הדוחות עצמם. באותה תקופה גם לא הגישו דוחות במועד.

האישום השלישי מייחס למערער ולאחת החברות ביצוע 5 עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת, עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ.

עובדות האישום השלישי דומות לאלה של האישום השני, כאשר האישום מיוחס למערער ולחברה אחרת.

האישום הרביעי מייחס למערער ולחברה נוספת עבירה של מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת, עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ.

על פי עובדות כתב האישום הרביעי, בתאריך 23.9.02 הגישו המערער וחברה נוספת דו"ח 8/02. סכום המס לדיווח על פי הדו"ח היה 125,930 ש"ח אך המערער והחברה דיווחו בפועל על 0.

גרסת המערער :

4.         המערער כפר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגרסתו בפני בימ"ש קמא היתה כי קרוב ל- 18 שנה הוא עבד, ביחד עם החברות שניהל, ללא דופי מול הרשויות. בשנת 2000 התחילה אינתיפדה, לקוחות  (לרבות גופים ציבוריים ומשרדי ממשלה) לא שילמו את חובותיהם ומנגד הבנקים קיצצו את האשראי - דבר שהשפיע על תזרים המזומנים. סדרי העדיפות של המערער היו לשלם לעובדים כדי שיגיעו לעבודה ולדחות את התשלומים לרשויות. לטענתן, לאורך כל התקופה עשו הסדרים עם רשויות מס הכנסה ומע"מ ולא היתה לו כל כוונה לרמות את הרשויות. הוא גם מעולם לא קיבל התראה או הנחיה שהדרך בה נקט אינה נכונה ובחקירתו הוא אמר שאם הרשויות סברו שהוא מבצע עבירות היו צריכים לנקוט נגדו מי בהליכים, אך הדבר לא נעשה. הוא הוסיף ואמר כי אם כל החובות היו משולמים, מן הסתם לא היה מוגש כתב האישום.

הכרעת הדין :

5.         בימ"ש קמא קבע בהכרעת הדין כי "מהראיות עולה שהמערער והחברות לא פעלו בשגגה או ברשלנות אלא הגישו את הדוחות בהם נכללו ידיעות כוזבות מתוך כוונה שלא לשלם את המס שהיו צריכים לשלם, לאחר הפחתת התשומות מהעסקאות במועד, וזאת מתוך כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום המס במועד כשלמערער אין הסבר למעשה היכול לפחות לעורר ספק בלב ביהמ"ש בכוונתו הפלילית".

בית משפט קמא גם דחה את טענת המערער לפיה הסתמך על נוהג שהיה קיים בתחנת מע"מ חיפה וכי עומדת לו הגנת טעות במצב המשפטי. כך גם נדחתה הטענה כי לא הוכחו כל עובדות כתב האישום. בית משפט קמא קבע כי הוכח גם היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירות, שהינו מודעות והוסיף שהטענה שבשל מצוקה כלכלית לא הוגשו הדוחות אינה טענה שיש בה כדי להצדיק וליתן הסבר סביר לאי הגשת הדוחות במועד.

בית משפט קמא דחה את טענת המערער והחברות לפיה יש לזכותם מהעבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים בשל כך שמדובר בזוטי דברים וכן דחה את הטענה כי עומדות לנאשמים ההגנות הקבועה בסעיף 119 לחוק מע"מ.

באשר למערער קבע בית משפט קמא כי אחריותו לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום נוסעת ממעשיו ולא מכוח קונסטרוקציה משפטית בדבר אחריות נושא משרה בחברה.